הדילמה האסטרטגית של ישראל שלום או התרחבות לאחר מלחמת ששת הימים

המטרה האסטרטגית של ישראל במלחמת ששת הימיםמלחמת ששת הימים ב-1967 עמדה בסימן מפנה משמעותי במדיניות הביטחון של ישראל.
לפני המלחמה, אסטרטגיית הביטחון הישראלית התבססה בעיקר על הגנה עקשנית בגבולותיה.
עם זאת, בעקבות הניצחון המוחץ במלחמה, ישראל מצאה את עצמה בעמדת כוח אסטרטגית חסרת תקדים.
הממשלה הישראלית תחת ראש הממשלה לוי אשכול ניצבה בפני דילמה:
האם להחזיק בשטחים שנכבשו או להחליפם בהסדרי שלום.
האלוף מרדכי גור, ראש אגף המודיעין דאז, טען שחילופי שטחים בשלום הם האפשרות הטובה ביותר.
הוא האמין שישראל לא תוכל להחזיק לנצח בשטחים אלו מבלי לפגוע בזהותה היהודית והדמוקרטית.
מנגד, היו חברים בממשלה ובציבור שסברו שיש לנצל את הניצחון כדי להרחיב את גבולות ישראל ולהבטיח את ביטחונה בטווח הארוך.
מנהיגים אלה, כגון משה דיין ויגאל אלון, האמינו ששטחים אלו הם חיוניים להגנתה של ישראל.
בסופו של דבר, הממשלה הישראלית לא אימצה באופן גורף את אחת הגישות.
במקום זאת, היא נקטה במדיניות מעורבת, החזיקה בשטחים שנכבשו תוך איתות על נכונותה למשא ומתן על הסכמי שלום.
המדיניות הזו הוכחה כיעילה בטווח הקצר.
ישראל חיזקה את מעמדה האסטרטגי, הרחיבה את גבולותיה והרתיעה את אויביה.
עם זאת, בטווח הארוך, המדיניות הזו הציבה אתגרים משמעותיים לישראל.
ההתנחלויות שנבנו בשטחים הפכו לנקודות חיכוך וגרמו למתחים עם הפלסטינים והקהילה הבינלאומית.
בנוסף, החזקה בשטחים מעורבת מוסרית וערערה את בסיס הזהות של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
המלחמה היוותה ציון דרך משמעותי בביטחון הלאומי של ישראל.
היא הביאה לשינוי אסטרטגי במדיניות הביטחון של המדינה, שעדיין תופסת את ישראל עד היום.
ההחלטה בנוגע לעתיד השטחים שנכבשו ממשיכה להיות אחת השאלות הקשות והמורכבות ביותר בפוליטיקה הישראלית.