הרצח שלא נפתר מאבק צדק בחסות ראיות חסרות
נאבקים נגד מחסור בראיות בפשעים חמורים: פרשת ג'ון וויין גייסיג'ון וויין גייסי, המכונה גם "הליצן הרוצח", היה רוצח סדרתי שטלטל את ארצות הברית בשנות ה-70. מותו של נער צעיר ב-1978 הוביל להחקירה ממושכת, שחשפה פרשייה מקברית של לפחות 30 גופות של נערים צעירים שנקברו ביסוד הבית שלו.המקרה של גייסי הדגיש את חשיבות האיסוף והניתוח הנכון של ראיות בפשעים חמורים. למרות שהראיות העובדתיות נגד גייסי היו חותכות, היה מחסור משמעותי בראיות פורנזיות. לא נמצאו סיבי שטיח, טביעות אצבע או ראיות DNA על הגופות או בזירת הפשע.היעדר הראיות הפורנזיות אילץ את התביעה להסתמך במידה רבה על עדויות נסיבתיות, עדויות עדים וזיכרונותיו של גייסי עצמו. למרות שגייסי הודה ברציחות הרבות, הוא לעתים קרובות סיפק סיפורים סותרים וסבל מתסמונת הקורבן.שופטי המשפט והמושבעים נאלצו להתמודד עם אתגר קשה בנסיבות אלה. מחסור בראיות פורנזיות סיבך את הוכחת אשמתו של גייסי מעבר לכל ספק סביר, בעוד שהצימוד של עדויות נסיבתיות וזיכרונותיו הלא אמינים של הנאשם עודדו ספק סביר.בסופו של דבר, גייסי נמצא אשם ברציחותם של 33 נערים ונ判 למוות. תיקו התבסס במידה רבה על עדויות נסיבתיות, זיכרונות הנאשם והבנה עמוקה של מניעיו הפסיכולוגיים.פרשת ג'ון וויין גייסי היא תזכורת חשובה לתפקיד הקריטי שראיות פורנזיות ממלאות בחקירות ובמשפטים פליליים. מחסור בראיות כאלה יכול להקשות באופן משמעותי על רשויות אכיפת החוק והתובעים להגיע להרשעה ולהבטיח צדק לקורבנות ולמשפחותיהם.