כופרת הכאב המסע המופלא של שירה שריפאה נשמה

הכוח המרפא של שירה:
סיפורה יוצא הדופן של אליזבת קוטוןבשנת 1953, אגדה מוזיקלית בת 63 בשם אליזבת קוטון צעדה על הבמה בכיכר טאון הול בניו יורק.
היא לא הייתה זמרת מפורסמת, אך שירה הפשוט והקולח שבה את הקהל.
קוטון כתבה וביצעה מוזיקה במשך כל חייה, אך הקריירה שלה לא החלה באמת עד שגילתה אותה המוזיקולוג ג'ון לומקס במחנה עצירים לאחר מלחמת העולם השנייה.
לומקס התרשם מידה של קוטון והקליט את שיריה.
עם זאת, הסיפור האמיתי של קוטון הוא סיפורה של שירה ככוח מרפא.
היא החלה לכתוב שירים כילדה כאמצעי להתמודד עם הטראומה של האובדן בילדותה.
השירים שלה נתנו לה נחמה וכוח, והיא מצאה שהיא יכולה לעזור לאחרים על ידי שיתוף מוזיקתה.
בשנותיה המאוחרות יותר, כשהיא סבלה מפרקינסון, המשיכה קוטון לכתוב ולשיר עד סוף ימיה.
מוזיקה הייתה עבורה יותר מסתם בידור; הייתה זו דרך להתמודד עם מצוקה, לבטא את רגשותיה ולמצוא תקווה.
הסיפור של אליזבת קוטון הוא עדות לכוח המרפא של שירה.
זה יכול להיות מקור להתנחומים, השראה וביטוי עצמי, וזה יכול לעזור לנו לעבד ולהתמודד עם טראומה.
בשירה של קוטון "פרידה לשמיים", היא שרה:
> "אם אני אלך לשם, בואו נלך יחד.
> בוא נעזוב את זה לעתיד, כשנפגש שוב.
> אם נחיה עד אז, אולי אלוהים יאפשר לנו.
> ונשוב נפגש לפני הסף.
"שירה של קוטון ממשיכה להשפיע על אנשים גם היום, להזכיר לנו את הכוח המרפא של המוזיקה ואת היכולת שלה לחבר אותנו.